כף וורדה ( CABO VERDE).
"בכל אשמה" Cesaria Evora, הכל התחיל מהזמרת המיוחדת הזו, ולכן אני מתחיל בסיפור חייה של האשה הפשוטה והמדהימה הזאת.
שמעתי אותה לראשונה אצל חברים לפני שנים שרה את Sodad , קול עמוק ומדהים הבוקע מתיבת תהודה של אשה גדולת ממדים, יחפה,סיגריה בפיה וקול שקורע את הלב. וגם אם אינך מבין קריאולית אתה מיד נמלא חמלה געגועים ואהבה למקום שאף פעם לא היית בו וקרוב לוודאי שגם לא תגיע אליו.
סזרייה אוורה היא שגילתה את המוסיקה הנפלאה של מולדתה לעולם.
"הדיווה היחפה" שרה את שירי הבלוז של כף וורדה בשפתה היחידה, קריאולית שהיא דיאלקט פורטוגזי מעורב בשפות מערב אפריקאיות. שיריה המכונים "מורנה" משקפים בעצבותם את הגיאוגרפיה הקשה וההסטוריה האכזרית של האיים.
"המורנה" כמו "הפאדו" הפורטוגלי הם מקצבים אפריקאיים ברזילאיים וקריביים, אמנם המורנה נשמעת יותר אירופאית אבל הקצבים המורניים "הפוננה" וה"באטוקו" מושפעים יותר מאפריקה המערבית.
שירי "המורנה" איטיים יותר והם תרכובת מיוחדת במינה של ליריות ומלודיות מלנכוליות. הם מושרים בדרך כלל בסולמות מינוריים, ומספרים על אהבה וגעגועים, על יפי האיים, על גלות, עבדות, על ניתוק מהמולדת וכמובן על מוות.
זוהי שירת האנשים הכמהים להשאר על אדמתם אך נאלצים לנדוד למקומות רחוקים על מנת לשרוד.
גם אוורה נודדת בשנים האחרונות בעקבות ההצלחה שהיא נוחלת ברחבי העולם.
אשה קשת יום שהחיים לא האירו לה פנים. במשך עשרות שנים סובבה בברים ובבתי הקפה של Sao Vicente עם חבורה קטנה של נגנים בתקווה להתפרנס ולפרוץ את מעגל העוני והאנונימיות. בשלב מסויים אף החליטה להפסיק לשיר לכמה שנים אך חזרה כי זו היא אהבת חייה.
בדרך מקרה נתגלתה ע"י מפיק צרפתי ממוצא קאפו וורדיאני, שהיתה בת 45 ומאז החלה הקריירה הבינלאומית שלה לנסוק . היא עומדת על הבמה יחפה, מזדהה כך עם העוני והסבל של בני עמה, מעשנת בשרשרת, ובעבר אף נהגה לשתות משקאות חריפים בזמן ההופעה.
אולם ההצלחה הבינלאומית שלה לא שינתה כמעט במאום את האישה הגדולה הזו,
והיא נשבעת בכל פעם שזו הופעתה האחרונה. היא עייפה ממסעות וגם לא בדיוק מסתגלת לעולם הבידור.
מספרים שבביקורה האחרון בישראל לאחר ההופעה חזרה לחדרה במלון המהודר וכיבסה בגיגית פשוטה את בגדי ההופעה, תלתה אותם על חבל במרפסת ולמחרת גיהצה אותם בעצמה.
Cabo Verde
כמה מילים על ההסטוריה והגאוגרפיה של האיים
ארכיפלג (קבוצת איים) כף וורדה נמצא כ 600 ק"מ ממערב לסנגל.
הרפובליקה של כיף וורדה קיבלה את עצמאותה ב 1975 מידי הפורטוגלים אשר גילו את האיים (עשרה במספר) במהלך מסעותיהם הימיים ב 1462.
עד לגילוי, האיים לא היו מיושבים כלל, ולאחריו הגיעו מתיישבים פורטוגלים, עבדים שחורים שהובאו מאפריקה, ומלחים שהגיעו מכל רחבי האוקיינוס להתיישב באיים.
אמנם פירוש השם בפורטוגזית הוא "הכף הירוק" אך יש באיים הללו מעט ירק ורוב ימות השנה מזג האוויר יבש מאובק ושטוף רוחות.
בגלל חוסר ההשקעה של הפורטוגלים בימים שהאיים היו בשילטונם, חוסר המשאבים הטבעיים, תנאי האקלים הקשים והבידוד הגיאוגרפי רבים מבני כף וורדה היגרו ומהגרים ממולדתם וההערכה היא שכיום מתגוררים יותר משני שליש של תושבי האיים מחוץ למולדתם. עם גילוי אמריקה נמצאו איי כף וורדה על נתיבי השייט בין אפריקה אירופה ואמריקה והמושבה שיגשגה בעיקר מעסקי סחר עבדים במאה ה 16.
החל משנת 1747 הוכו האיים בבצורות רבות אשר הביאו למותם מרעב של מעל 100,000 אנשים. הבצורות נגרמו בעיקר בגלל בירוא היערות ורעיית יתר. בעקבות ההרעה במצב הכלכלי, התרחשה הגירה גדולה של תושבי האיים, במיוחד לארצות הברית ולפורטוגל. בנוסף לבצורות, סבלו האיים ממגפות והתפרצויות של הרי געש. הפסקת הסחר בעבדים במהלך המאה ה-19 הרעה את מצבה הכלכלי, בסוגרה מקור הכנסה חשוב של תושבי האיים. מקור זה הוחלף על ידי התגברות השייט באוקיינוס האטלנטי, והפיכת איי כף ורדה לתחנה ראשית בדרכי השייט. הירידה החדה בתנועת אוניות במהלך מלחמת העולם השנייה פגעה קשות בכלכלת האיים.
התושבים
הקריאולים, בני תערובת שחורים-אירופאים, מהווים כשני שלישים מאוכלוסיית כף וורדה. בנוסף להם חיים באיים צאצאיהם של הפורטוגלים שהתיישבו בהם ושל השחורים שהובאו לכאן כעבדים. רק כ-53 אחוזים מתושבי כף וורדה מתגוררים בערים (כמחציתם בבירה פראיה). מרבית האוכלוסיה קתולית, אך בצד הנצרות נפוצות עדיין באיים אמונות מקומיות. בנוסף לפורטוגזית, שהיא השפה הרשמית במדינה, דוברים תושבי האיים גם ניב קריאולי המיוחד לכף וורדה.
ממש כמו אוכלוסייתה, המשלבת יסודות אפריקאיים ואירופיים, כך גם לתרבותה של כף וורדה מסורת של סיפורים המועברים בעל-פה, ונפוץ בהם סוג של שיר מקומי, המכונה "מורנה".
אוכלוסיית האיים מונה כ 450,000 איש.
Sal
שטח כ 216 ק"מר, אוכלוסיה כ 15,000 איש.
Sal (מלח בפורטוגזית) הוא אחד האיים הקרובים ביותר ליבשת אפריקה, והמתויירים ביותר מבין איי בכף וורדה בעיקר בגלל רצועת החוף המיוחדת שלו.
האי נמצא בתנופת פיתוח מואצת ולמרות שעדיין לא נתגלה ע"י המוני התיירים, לא קל למצא תמיד מקום במלונות משום שאין הרבה מלונות ברמה של לפחות ארבעה כוכבים.
מעט בתי קפה, ברים ומסעדות ניתן למצא על החוף, בעיירת החוף סנטה מרייה ובבתי המלון עצמם.
החוף המקסים של האי, החולות הלבנים והים, מזמינים מגוון פעילויות כמו גלישה, צלילה ודייג וספורט ימי אחר. בעונת הרוחות ידוע החוף כאחד מאתרי הגלישה הטובים בעולם.
אורכו של החוף כשמונה ק"מ ולאורכו מסעדות המגישות מאכלי ים טריים ומספר מועט של בתי מלון.
Santiago
שטח 991 קמ"ר, אוכלוסיה כ 235,000 איש.
הגדול באיי כף וורדה הוא Santiago ובו גם שוכנת בירת הרפובליקה פראיה . (Praia )
פראייה הומה אדם צפופה רעשנית ומאד ססגונית.
כעשרה קילומטר מPraia שוכנת עיר הנמל Cidade Velha שהיא בעצם Praia העתיקה (The Old City Of Praia ) עיר נמל אשר שימשה כמרכז לסחר עבדים אשר הובאו ממערב אפריקה. את נמל זה פקדו קפיטן קוק, ואסקו דה גמה וסר פרנסיס דרייק במסעותיהם לגילוי יבשות חדשות.
כפרי דייגים ציוריים לאורך החופים, שווקים רועשים וססגוניים, גנים בוטניים המוזיאון הלאומי של כף וורדה וכנסיות קתוליות מקומיות.
Sao Vicente
שטח 227 קמ"ר, אוכלוסיה כ 60,000 איש.
מינדלו היא העיר הגדולה בסאו ויסנטה. בעיר זו נולדה Cesaria Evora
"הדיווה היחפה". האי ידוע כמרכז תרבות למוסיקאים ואמנים.
הנמלים באי שימשו כתחנות מעבר ולטעינת פחם לאוניות העבדים והסחר בדרכם מאפריקה ליבשת אמריקה, החוף ב Sao Pedro נחשב לאחד הטובים בעולם לגלשני רוח.
ובמהלך השנה בתאריכים קבועים ניתן להנות ממופעים מוזיקליים, פסטיבלים, ובחודש אוגוסט קרנבל הנמשך כמה ימים בדומה לקרנבל בברזיל.
Fogo
שטח 476 קמ"ר, אוכלוסיה כ 38,000 איש.
פירושה של המילה פוגו בקריאולית הוא אש והוא למעשה הר געש כבוי.
הר הגעש נמצא ממש במרכזו של האי ונקרא Pico De Fogo ומתנשא לגובה של כמעט 3000 מטר.
סיורים מודרכים להר הגעש ברגל למיטיבי לכת , או טיולי רכיבה ע"ג סוסים הם מהחוויות המיוחדות של האי.
צוקים וולקניים שחורים המסתיימים בחופים לבנים, יוצרים ניגוד מיוחד במינו שאין למצא כמעט בשום מקום בעולם.
העיר הגדולה / עיר הבירה Sao Filipe בנוייה כולה על אחד מהצוקים הללו, ומסתיימת בחוף העשוי חול שחור.
המסע ל CABO VERDE
הטיול שלנו לכף וורדה היה בעצם מסע אל הבלתי נודע.
חיפושים באינטרנט ונתונים חלקיים שלא בטחנו במהיימנותם ואינפורמציה סותרת שמצאנו באינטרנט, לא עזרו הרבה להפגת החששות.
אפילו סוכנת הנסיעות שהגענו אליה לצורך הזמנת כרטיסי טיסה ומלונות פקחה זוג עיניים. "איני יודעת היכן זה " "Cabo Verde.
וכך במאמצים משותפים שלנו ושל עדינה ארנון מסוכנות דיזנהואס חרשנו במשך שבועיים את רשת האינטרנט הבינלאומית, הדפסנו מפות, סיפורי מבקרים, אנפורמציה על האיים, המלונות,הטיסות ,מזג האוויר, התושבים, וכל אינפורמציה אפשרית.
עכשיו לא נותר לנו אלא להוציא לפועל את המבצע בכוחות עצמנו.
"עשיתם לנו טירונות" אמרה עדינה שסיימה את סבב הטלפונים העשירי לסוכנויות, קולגות, חברות תעופה ומלונות והעלתה חרס בידיה.
וכך, למעשה רק באמצעות האינטרנט מצאנו את הטיסות הזולות ביותר, את בתי המלון שהתאימו לנו, ומסלול הטיול החל לקבל צורה. אם כי הרבה סימני שאלה תהיות וחששות העיבו על נחישותינו.
המראה מליסבון ונחיתה בשעת לילה מאוחרת בשדה התעופה "הבינלאומי?
של Sal האי הראשון בתוכנית. שהייה של שלושה ימים במלון Morabeza מלון שמדורג כ 4 כוכבים, טיסה ל Sao Vicente האי בו נולדה סזריה אוורה וטיול באי במשך כשלושה ימים, חזרה ל Sal ומשם חזרה לליסבון וללונדון.
כשבוע לפני הנסיעה בעקבות מידע מוטעה שקיבלנו מלישכת הבריאות נוספה אי וודאות נוספת, איזה חיסונים לקבל, רחל היתה מפוחדת וגם אני התחלתי לחשוש.
אולם בירור קצר שערכתי בפורטל אינרנט בינלאומי העלה שהמידע פשוט לא נכון. בפורטל המספק מידע עדכני על אזורי סיכון ברחבי העולם ומסווג על פי דרגות של פשיעה טרור ובריאות. היה מידע חד משמעי : המלצה שלא לשתות מים אלא מבקבוקים חתומים והמלצה לחיסון נגד קדחת צהובה בלבד (לא חובה).
נרגענו מעט וניגשנו לקופת חולים על מנת לקבל את החיסון. כשהגענו למקום היה האולם מלא בצעירים וצעירות מוצ'לרוס ישראליים בדרכם להודו או לדרום אמריקה והיינו קצת חריגים בנוף הזה.
הגיע תורנו נכנסנו לרופא והתיישבנו. "לאן" - שאל, לCabo Verde אמרנו . הבחור נשען אחורה בכסאו, הביט בנו בפליאה ושאל מה אתם מחפשים שם -
פתח את הספרון המסווג מדינות על פי שכיחות המחלות הזיהומיות, ואמר אתם ממש לא חייבים לעשות שום חיסון אך בגילכם "המופלג" אולי כדאי שתעשו חיסון נגד קדחת צהובה. אין שום תופעות לוואי וסעו לשלום.
יצאנו שמחים ומאושרים לאחר שקיבלנו חיסון לא מכאיב כשבאמתחתנו פנקס החיסונים הצהוב המוכר בעיקר למוצ'לרוס.
טסנו בחברת התעופה TACV חברת התעופה הלאומית של .Cabo Verde שלוש וחצי שעות מליסבון. טיסה נעימה במטוס אירבוס מרווח ואירוח נעים.
תערובת הנוסעים במטוס נראתה לנו מוזרה, אפריקאים, חלקם לבושים בססגוניות, חלקם כאירופאים, מולטים, ותיירים מגרמניה ופורטוגל.
המטוס נחת קרוב לחצות בשדה התעופה הבינלאומי של Sal.
יצאנו מן המטוס, גל חום היכה בנו כשהיינו על כבש המטוס, היבטנו מסביב ונזכרנו בסרט "מבצע אנטבה". חושך מצרים מסביב ומבנה של בית נתיבות שהזכיר לנו את מעבר הגבול בטאבה בשנות השמונים.
נכנסנו לטרמינל נוטפים מזעה והמשכנו להזיע משום שלא היה מיזוג אוויר.
החששות הלכו וגברו, הבנו שהגענו לעולם שלישי אך לא ידענו לאיזה.
הפקיד בביקורת הדרכונים, הפך את הדרכונים שלנו כמה וכמה פעמים ועשה רושם שהוא רואה בפעם הראשונה דרכון ישראלי ואולי ישראלים בכלל.
חששנו שלא הספיקו להעביר מהמלון את נתוני הדרכונים שלנו לקבלת ויזת תייר (ויזה חובה) אך הסתבר שהכל כשורה.
עוד הצצה חטופה בפרצופים המוזרים שלנו, שתי חותמות ואנחנו בחוץ.
כשיצאנו "לאולם קבלת הנוסעים", ראינו מולנו קבוצה של מקומיים מנופפים במרץ בשלטי בתי המלון.
Morabezaשלט קטן מקרטון התנוסס מולנו בידי עובד המלון.
נאספנו יחד כל אורחי המלון ויצאנו החוצה למגרש החנייה.
מיניבוס חיכה לנו, הטענו את המזוודות ויצאנו לדרך.
נסיעה של כ 20 דקות הפכה לנסיעה מלאת חששות, חושך מצרים, הצמדנו את הראש לחלון בנסיון לזהות את מיקומנו או אורות ישוב אך לשווא.
בכל פעם שהגענו למעגל תנועה חיפשנו את הדרכים המובילות ימינה או שמאלה אך לא ראינו דבר. התברר לנו שמעגלי התנועה הם כנראה ליופי בלבד, ואינם מובילים לשום מקום. באחת אחר חצות הגענו למלון, המקום נראה מבודד למדי.
נרשמנו בקבלה קיבלנו מפתח לחדר ואחד העובדים, גבוה, שחור, ואדיב לקח את מיזוודותינו לחדר.
נכנסנו פנימה , הפתעה - ריהוט פשוט אך נקי, שירותים ומקלחת נקיים ,
פן לשער במקלחת, מזגן, רמת החשש פחתה מעט. היינו הרוגים, מקלחת ולישון, נסדר הכל מחר.
קמתי בבקר מוקדם כרגיל 6.30 יצאתי מן החדר עמדתי על המרפסת, הים היה מולי במרחק שני צעדים, חוף לבן ובוהק, עצי תמר וקוקוס , דשא וצמחיה מסביב, בריכת שחייה ועובדי המלון שמסתובבים וכל אחד עסוק בעבודתו.
התארגנתי לבשתי משהו קל ויצאתי לחוף.
חוף מדהים חול לבן מים צלולים, ואנשים מכל הצבעים בלבוש ססגוני מאד מסתובבים על החוף.
הגענו לעיירה שנקראת סנטה מריה הנקודה הדרומית ביותר ב Sal עיירת חוף שמזכירה את עזה בשנות השבעים והשמונים.
חזרתי לחדר הערתי את רוחלה, מקלחת וארוחת בקר.
ארוחת הבקר היתה לא רעה, הרבה לחמים שונים, פירות, דגני בקר, קפה לא רע , משהו כמו בכל מלון רגיל. לאחר הארוחה נגשנו לקבלה לברר ולשאול שאלות של מתחילים, והתברר לנו שמחפשים אותנו.
ג'ואנה מנהלת קשרי לקוחות ניגשה אלינו ושאלה אם אנחנו הזוג מישראל,
ההתרגשות היתה גדולה מאד . לדבריה אנחנו כנראה הישראלים הראשונים שמגיעים למלון מאז הקמתו לפני כ 35 שנה.
העובדים שעמדו מסביבנו התרגשו גם הם ששמעו שהיגענו מירושלים.
90% מתושבי כף וורדה הם קתולים ונתקלנו בתגובה דומה בכל פעם שנשאלנו מנין אנחנו והם שואלים הרבה ומנסים בכל השפות.
לאחר ארוחת הבקר לבשנו בגדים קלים, כובע ומים ויצאנו להסתובב בסנטה מריה. העיירה מזכירה את עזה בשנות השבעים. אנשים יושבים ברחוב מוכרים את מרכולתם המוצגת בקרטונים, סיגריות, מציתים, בקבוקי שמפו ריקים בחציים ועוד שטויות. האוכלוסיה מגוונת מאד, מולטים, אפריקאים גבוהים מאד ושחורים במיוחד (סנגלים), נשים גבוהות, רגליים ארוכות שאינן נגמרות ויופי מעורב , מולטי ואפריקאי.
האנשים נחמדים מסבירי פנים ואפשר לטייל בעיירה בכל שעות היום והלילה ללא כל חשש. מקור הפרנסה הכמעט יחידי שלהם הוא התיירות, והם מתייחסים בהתאם לתיירות הנכנסת.
באחד הימים שהסתובבנו בסנטה מריה מצאנו חנות שניתן להתקשר שיחות בינלאומיות במחירים זולים והחלפנו כמה מילים עם עלם חמודות שמתפעל את החנות.
הבחור סיפר שרוב הצעירים מנסים להגיע לפורטוגל על מנת למצא עבודה, או על מנת להגיע ממנה לאירופה. הוא עומד לעבור לפורטוגל ללמוד להיות שף (מקצוע מבוקש בעיירת תיירות) וכל המשפחה נרתמת לתמיכה הכספית.
בקשנו ממנו שיתרגם לנו לאנגלית את אחד השירים של סזריה אוורה אולם לדבריו לכל אי הדיאלקט המיוחד שלו ויש הרבה מילים שהוא לא כל כך מבין אתת משמעותן.
את Cesaria שומעים כמעט בכל מקום, ובכלל הרבה מוסיקה בוקעת מבתי הקפה מהמסעדות הפשוטות ובכל מקום במלון. אפילו במטוס שמענו את Cesaria ואת Lura זמרת שחורה וצעירה ילידת פורטוגל ששבה אל שורשי משפחתה ב CABO VERDE.
חם ביום, בלילה מעט קריר יותר אך עדיין חם. המשכנו לטייל בעיירה ברחוב המרכזי, חלק מהאנשים מסתובבים בחוסר מעש, חלק מוכר את מרכולתו ברחובות או בחנויות למזכרות, וחלק מסתובב על החוף ומוכר מזכרות שונות לתיירים. לפעמים הם קצת נדבקים ומעיקים, אך אם תסרב בתקיפות פעמיים שלוש הם יניחו לך ובחיוך ולא בכעס יאמרו לך, אין דבר אולי מחר תרצה לקנות.
זהו עולם שלישי במתכונת מודרנית יותר והאבסורד בולט מאד לעין.
בבתים אין מים זורמים והתושבים ממלאים ג'ריקנים ממיכל מרכזי במרכז העיירה כשמדי כמה שעות מגיעה אליו מיכלית המביאה מים מותפלים ממתקן התפלה אשר נמצא בצפון האי. בתור למילוי הג'ריקנים ראינו צעירה סוחבת על ראשה ג'ריקן ובידה הפנויה משוחחת בטלפון סלולרי. עולם שלישי חדש.
נכנסתי לסניף הבנק היחידי שבאי וגם כאן ציפתה לי הפתעה, הוא היה ממוחשב ומאורגן. עמדת תורים ממוחשבת, ומסך גדול המצביע על מספרך ומספר העמדה אליה אתה ניגש על מנת לקבל שירות. שקט מופתי ואנשים מכל צבעי הקשת מחכים בסבלנות מבלי להוציא הגה.
מזג האוויר היה חם מאד ולא היה טעם להסתובב יותר מדי שעות, חזרנו למלון והופ לים.
חוף מדהים חול לבן בוהק ונקי, גלים שמתנפצים בשצף אחד בשני משום שהחוף אינו ישר אלא קעור, מסעדה יפהיפיה של המלון על החוף ומאכלי ים טריים טריים וזולים יחסית. בילינו הרבה על חוף הים ובמים.
חשוב מאד להזכיר שוב את עניין מי השתייה. בשום פנים לא לשתות מים שלא מבקבוק חתום, זה עלול לעלות בשילשולים בלתי מוסברים ובכאבי בטן, גם את מברשות השיניים שטפנו במים מינרליים ולמרות זאת חטפנו וירוס שילשולים וכאבי בטן ביום השלישי.
יצאנו ממנו בשלום לאחר יום וחצי, אך נאלצנו לוותר על הטיסה ל Sao Vicente ולהישאר ב Sal שלושה ימים נוספים.
לאחר שהתאוששנו שכרנו את שרותיו של ג'ורג' אחד העובדים במלון יליד המקום, שמדבר ומבין אנגלית לא רע, ויצאנו איתו לחצי יום של סיור באי .
נסענו צפונה ל Buracona חופים שעוצבו בהתפרצויות וולקניות ויצרו בריכות פנימיות ומפרצונים מיוחדים. לאחר מכן חצינו שטחים מדבריים כשמדי פעם צץ לו הר שנוצר מהתפרצות וולקנית. הנוף יבש לגמרי וכמעט ואין צמחיה. כמות המשקעים השנתית שיורדת ב Sal מזערית ואינה מאפשרת לצמחיה לגדול אפילו בעלי חיים כמעט ולא בנמצא.
לאחר מכן ביקרנו ב Palmeira עיירת הולדתו של ג'ורג', בתים פשוטים צבועים כחול תכלת ולבן, כבישים שבנויים מאבני בזלת (כמעט ואין בנמצא כבישים מצופים בזפת חוץ מהכבישים הבינעירוניים), ושוב רוכלים יושבים על מדרכות ומוכרים את מרכולתם. ג'ורג' מסתובב בעיירה כמו שריף כולם מכירים אותו ומעריכים אותו כאדם בעל מעמד. בקרנו בבית הספר המקומי בו מלמדת אשתו, וכן בבית אימו המבוגרת המתגוררת בבית בו נולד.
משם פנינו מזרחה למכרות המלח של האי ( Sal פרושו מלח בפורטוגזית).
לדברי ג'ורג' סיפורי מיכרות המלח הם מהסיפורים העצובים של האי.
כורי המלח היו עבדים שעבדו 18 ו 20 שעות ביממה בכריית המלח ורבים מהם נפחו את נשמתם בחום המעיק ובעבודה המתישה.
מהמכרות ועד לנמל Pedralum נבנו מגדליי מסוע גבוהים מעץ שכבל עבה עבר בינהם ונשא את סלי המלח עד לחוף ושם היו פורקים אותם לאוניות שהמתינו בנמל. מה שהניע את הסלים היה מנוע שנבנה בתוך מבנה ענק של עץ.
כשעומדים מול מפלצות העץ הללו אי אפשר שלא לדמיין את העבדים שחורים כפופים מעל אדמות המלח, צרובים מהשמש, הרוחות והמלח, זיעתם ניגרת בחום הלוהט והם גורפים ואוספים דליים של מלח על גבם ומרוקנים אותם לתוך סלי המסוע.
עלינו על אחת מהגבעות הצחיחות המשקיפות על הנמל, ונתקלנו בקברו של המהנדס שתיכנן ופיקח על בניית הנמל.
הוא לא זכה להשלים את המשימה ומת ממחלה. מראש הגיבעה משקיף המהנדס על מעשה ידיו להתפאר.
על גבי שובר הגלים מזדקרים שני קברים נוספים לזכר בנאים שמתו במהלך הבנייה של הנמל.
הנופים הללו של מכרות המלח והמדבר הצחיח שמסביב עצובים ומעלים מחשבות שבעצם ללא השקעות אדירות אין עתיד לתושביי האיים.
כמה מילים על מלון MORABEZA ****.
העובדים במלון אדיבים מאד ומשתדלים לתת שרות מכל הלב. אהבנו את הפשטות היחס הישיר והחם ואת הנכונות לעזור ולפתור כל בעיה ולהנעים את השהות במלון.
החדרים נעימים, רובם הגדול פונה לים, ממוזגים, פשוטים, ונקיים, האוכל טוב והשירות טוב מאד.
ג'ואנה עשתה כל שניתן על מנת שנרגיש נוח, ודאגה לחדר חילופי עבורנו לשלושת הימים הבלתי מתוכננים שלנו למרות התפוסה המלאה במלון.
הרגשנו הרגשת פיסיפוס מסויימת על כך שלא הצלחנו להגיע ל Sao Vicente
אך הבטחנו לעצמנו שנגשים זאת בפעם הבאה.
"בכל אשמה" Cesaria Evora, הכל התחיל מהזמרת המיוחדת הזו, ולכן אני מתחיל בסיפור חייה של האשה הפשוטה והמדהימה הזאת.
שמעתי אותה לראשונה אצל חברים לפני שנים שרה את Sodad , קול עמוק ומדהים הבוקע מתיבת תהודה של אשה גדולת ממדים, יחפה,סיגריה בפיה וקול שקורע את הלב. וגם אם אינך מבין קריאולית אתה מיד נמלא חמלה געגועים ואהבה למקום שאף פעם לא היית בו וקרוב לוודאי שגם לא תגיע אליו.
סזרייה אוורה היא שגילתה את המוסיקה הנפלאה של מולדתה לעולם.
"הדיווה היחפה" שרה את שירי הבלוז של כף וורדה בשפתה היחידה, קריאולית שהיא דיאלקט פורטוגזי מעורב בשפות מערב אפריקאיות. שיריה המכונים "מורנה" משקפים בעצבותם את הגיאוגרפיה הקשה וההסטוריה האכזרית של האיים.
"המורנה" כמו "הפאדו" הפורטוגלי הם מקצבים אפריקאיים ברזילאיים וקריביים, אמנם המורנה נשמעת יותר אירופאית אבל הקצבים המורניים "הפוננה" וה"באטוקו" מושפעים יותר מאפריקה המערבית.
שירי "המורנה" איטיים יותר והם תרכובת מיוחדת במינה של ליריות ומלודיות מלנכוליות. הם מושרים בדרך כלל בסולמות מינוריים, ומספרים על אהבה וגעגועים, על יפי האיים, על גלות, עבדות, על ניתוק מהמולדת וכמובן על מוות.
זוהי שירת האנשים הכמהים להשאר על אדמתם אך נאלצים לנדוד למקומות רחוקים על מנת לשרוד.
גם אוורה נודדת בשנים האחרונות בעקבות ההצלחה שהיא נוחלת ברחבי העולם.
אשה קשת יום שהחיים לא האירו לה פנים. במשך עשרות שנים סובבה בברים ובבתי הקפה של Sao Vicente עם חבורה קטנה של נגנים בתקווה להתפרנס ולפרוץ את מעגל העוני והאנונימיות. בשלב מסויים אף החליטה להפסיק לשיר לכמה שנים אך חזרה כי זו היא אהבת חייה.
בדרך מקרה נתגלתה ע"י מפיק צרפתי ממוצא קאפו וורדיאני, שהיתה בת 45 ומאז החלה הקריירה הבינלאומית שלה לנסוק . היא עומדת על הבמה יחפה, מזדהה כך עם העוני והסבל של בני עמה, מעשנת בשרשרת, ובעבר אף נהגה לשתות משקאות חריפים בזמן ההופעה.
אולם ההצלחה הבינלאומית שלה לא שינתה כמעט במאום את האישה הגדולה הזו,
והיא נשבעת בכל פעם שזו הופעתה האחרונה. היא עייפה ממסעות וגם לא בדיוק מסתגלת לעולם הבידור.
מספרים שבביקורה האחרון בישראל לאחר ההופעה חזרה לחדרה במלון המהודר וכיבסה בגיגית פשוטה את בגדי ההופעה, תלתה אותם על חבל במרפסת ולמחרת גיהצה אותם בעצמה.
Cabo Verde
כמה מילים על ההסטוריה והגאוגרפיה של האיים
ארכיפלג (קבוצת איים) כף וורדה נמצא כ 600 ק"מ ממערב לסנגל.
הרפובליקה של כיף וורדה קיבלה את עצמאותה ב 1975 מידי הפורטוגלים אשר גילו את האיים (עשרה במספר) במהלך מסעותיהם הימיים ב 1462.
עד לגילוי, האיים לא היו מיושבים כלל, ולאחריו הגיעו מתיישבים פורטוגלים, עבדים שחורים שהובאו מאפריקה, ומלחים שהגיעו מכל רחבי האוקיינוס להתיישב באיים.
אמנם פירוש השם בפורטוגזית הוא "הכף הירוק" אך יש באיים הללו מעט ירק ורוב ימות השנה מזג האוויר יבש מאובק ושטוף רוחות.
בגלל חוסר ההשקעה של הפורטוגלים בימים שהאיים היו בשילטונם, חוסר המשאבים הטבעיים, תנאי האקלים הקשים והבידוד הגיאוגרפי רבים מבני כף וורדה היגרו ומהגרים ממולדתם וההערכה היא שכיום מתגוררים יותר משני שליש של תושבי האיים מחוץ למולדתם. עם גילוי אמריקה נמצאו איי כף וורדה על נתיבי השייט בין אפריקה אירופה ואמריקה והמושבה שיגשגה בעיקר מעסקי סחר עבדים במאה ה 16.
החל משנת 1747 הוכו האיים בבצורות רבות אשר הביאו למותם מרעב של מעל 100,000 אנשים. הבצורות נגרמו בעיקר בגלל בירוא היערות ורעיית יתר. בעקבות ההרעה במצב הכלכלי, התרחשה הגירה גדולה של תושבי האיים, במיוחד לארצות הברית ולפורטוגל. בנוסף לבצורות, סבלו האיים ממגפות והתפרצויות של הרי געש. הפסקת הסחר בעבדים במהלך המאה ה-19 הרעה את מצבה הכלכלי, בסוגרה מקור הכנסה חשוב של תושבי האיים. מקור זה הוחלף על ידי התגברות השייט באוקיינוס האטלנטי, והפיכת איי כף ורדה לתחנה ראשית בדרכי השייט. הירידה החדה בתנועת אוניות במהלך מלחמת העולם השנייה פגעה קשות בכלכלת האיים.
התושבים
הקריאולים, בני תערובת שחורים-אירופאים, מהווים כשני שלישים מאוכלוסיית כף וורדה. בנוסף להם חיים באיים צאצאיהם של הפורטוגלים שהתיישבו בהם ושל השחורים שהובאו לכאן כעבדים. רק כ-53 אחוזים מתושבי כף וורדה מתגוררים בערים (כמחציתם בבירה פראיה). מרבית האוכלוסיה קתולית, אך בצד הנצרות נפוצות עדיין באיים אמונות מקומיות. בנוסף לפורטוגזית, שהיא השפה הרשמית במדינה, דוברים תושבי האיים גם ניב קריאולי המיוחד לכף וורדה.
ממש כמו אוכלוסייתה, המשלבת יסודות אפריקאיים ואירופיים, כך גם לתרבותה של כף וורדה מסורת של סיפורים המועברים בעל-פה, ונפוץ בהם סוג של שיר מקומי, המכונה "מורנה".
אוכלוסיית האיים מונה כ 450,000 איש.
Sal
שטח כ 216 ק"מר, אוכלוסיה כ 15,000 איש.
Sal (מלח בפורטוגזית) הוא אחד האיים הקרובים ביותר ליבשת אפריקה, והמתויירים ביותר מבין איי בכף וורדה בעיקר בגלל רצועת החוף המיוחדת שלו.
האי נמצא בתנופת פיתוח מואצת ולמרות שעדיין לא נתגלה ע"י המוני התיירים, לא קל למצא תמיד מקום במלונות משום שאין הרבה מלונות ברמה של לפחות ארבעה כוכבים.
מעט בתי קפה, ברים ומסעדות ניתן למצא על החוף, בעיירת החוף סנטה מרייה ובבתי המלון עצמם.
החוף המקסים של האי, החולות הלבנים והים, מזמינים מגוון פעילויות כמו גלישה, צלילה ודייג וספורט ימי אחר. בעונת הרוחות ידוע החוף כאחד מאתרי הגלישה הטובים בעולם.
אורכו של החוף כשמונה ק"מ ולאורכו מסעדות המגישות מאכלי ים טריים ומספר מועט של בתי מלון.
Santiago
שטח 991 קמ"ר, אוכלוסיה כ 235,000 איש.
הגדול באיי כף וורדה הוא Santiago ובו גם שוכנת בירת הרפובליקה פראיה . (Praia )
פראייה הומה אדם צפופה רעשנית ומאד ססגונית.
כעשרה קילומטר מPraia שוכנת עיר הנמל Cidade Velha שהיא בעצם Praia העתיקה (The Old City Of Praia ) עיר נמל אשר שימשה כמרכז לסחר עבדים אשר הובאו ממערב אפריקה. את נמל זה פקדו קפיטן קוק, ואסקו דה גמה וסר פרנסיס דרייק במסעותיהם לגילוי יבשות חדשות.
כפרי דייגים ציוריים לאורך החופים, שווקים רועשים וססגוניים, גנים בוטניים המוזיאון הלאומי של כף וורדה וכנסיות קתוליות מקומיות.
Sao Vicente
שטח 227 קמ"ר, אוכלוסיה כ 60,000 איש.
מינדלו היא העיר הגדולה בסאו ויסנטה. בעיר זו נולדה Cesaria Evora
"הדיווה היחפה". האי ידוע כמרכז תרבות למוסיקאים ואמנים.
הנמלים באי שימשו כתחנות מעבר ולטעינת פחם לאוניות העבדים והסחר בדרכם מאפריקה ליבשת אמריקה, החוף ב Sao Pedro נחשב לאחד הטובים בעולם לגלשני רוח.
ובמהלך השנה בתאריכים קבועים ניתן להנות ממופעים מוזיקליים, פסטיבלים, ובחודש אוגוסט קרנבל הנמשך כמה ימים בדומה לקרנבל בברזיל.
Fogo
שטח 476 קמ"ר, אוכלוסיה כ 38,000 איש.
פירושה של המילה פוגו בקריאולית הוא אש והוא למעשה הר געש כבוי.
הר הגעש נמצא ממש במרכזו של האי ונקרא Pico De Fogo ומתנשא לגובה של כמעט 3000 מטר.
סיורים מודרכים להר הגעש ברגל למיטיבי לכת , או טיולי רכיבה ע"ג סוסים הם מהחוויות המיוחדות של האי.
צוקים וולקניים שחורים המסתיימים בחופים לבנים, יוצרים ניגוד מיוחד במינו שאין למצא כמעט בשום מקום בעולם.
העיר הגדולה / עיר הבירה Sao Filipe בנוייה כולה על אחד מהצוקים הללו, ומסתיימת בחוף העשוי חול שחור.
המסע ל CABO VERDE
הטיול שלנו לכף וורדה היה בעצם מסע אל הבלתי נודע.
חיפושים באינטרנט ונתונים חלקיים שלא בטחנו במהיימנותם ואינפורמציה סותרת שמצאנו באינטרנט, לא עזרו הרבה להפגת החששות.
אפילו סוכנת הנסיעות שהגענו אליה לצורך הזמנת כרטיסי טיסה ומלונות פקחה זוג עיניים. "איני יודעת היכן זה " "Cabo Verde.
וכך במאמצים משותפים שלנו ושל עדינה ארנון מסוכנות דיזנהואס חרשנו במשך שבועיים את רשת האינטרנט הבינלאומית, הדפסנו מפות, סיפורי מבקרים, אנפורמציה על האיים, המלונות,הטיסות ,מזג האוויר, התושבים, וכל אינפורמציה אפשרית.
עכשיו לא נותר לנו אלא להוציא לפועל את המבצע בכוחות עצמנו.
"עשיתם לנו טירונות" אמרה עדינה שסיימה את סבב הטלפונים העשירי לסוכנויות, קולגות, חברות תעופה ומלונות והעלתה חרס בידיה.
וכך, למעשה רק באמצעות האינטרנט מצאנו את הטיסות הזולות ביותר, את בתי המלון שהתאימו לנו, ומסלול הטיול החל לקבל צורה. אם כי הרבה סימני שאלה תהיות וחששות העיבו על נחישותינו.
המראה מליסבון ונחיתה בשעת לילה מאוחרת בשדה התעופה "הבינלאומי?
של Sal האי הראשון בתוכנית. שהייה של שלושה ימים במלון Morabeza מלון שמדורג כ 4 כוכבים, טיסה ל Sao Vicente האי בו נולדה סזריה אוורה וטיול באי במשך כשלושה ימים, חזרה ל Sal ומשם חזרה לליסבון וללונדון.
כשבוע לפני הנסיעה בעקבות מידע מוטעה שקיבלנו מלישכת הבריאות נוספה אי וודאות נוספת, איזה חיסונים לקבל, רחל היתה מפוחדת וגם אני התחלתי לחשוש.
אולם בירור קצר שערכתי בפורטל אינרנט בינלאומי העלה שהמידע פשוט לא נכון. בפורטל המספק מידע עדכני על אזורי סיכון ברחבי העולם ומסווג על פי דרגות של פשיעה טרור ובריאות. היה מידע חד משמעי : המלצה שלא לשתות מים אלא מבקבוקים חתומים והמלצה לחיסון נגד קדחת צהובה בלבד (לא חובה).
נרגענו מעט וניגשנו לקופת חולים על מנת לקבל את החיסון. כשהגענו למקום היה האולם מלא בצעירים וצעירות מוצ'לרוס ישראליים בדרכם להודו או לדרום אמריקה והיינו קצת חריגים בנוף הזה.
הגיע תורנו נכנסנו לרופא והתיישבנו. "לאן" - שאל, לCabo Verde אמרנו . הבחור נשען אחורה בכסאו, הביט בנו בפליאה ושאל מה אתם מחפשים שם -
פתח את הספרון המסווג מדינות על פי שכיחות המחלות הזיהומיות, ואמר אתם ממש לא חייבים לעשות שום חיסון אך בגילכם "המופלג" אולי כדאי שתעשו חיסון נגד קדחת צהובה. אין שום תופעות לוואי וסעו לשלום.
יצאנו שמחים ומאושרים לאחר שקיבלנו חיסון לא מכאיב כשבאמתחתנו פנקס החיסונים הצהוב המוכר בעיקר למוצ'לרוס.
טסנו בחברת התעופה TACV חברת התעופה הלאומית של .Cabo Verde שלוש וחצי שעות מליסבון. טיסה נעימה במטוס אירבוס מרווח ואירוח נעים.
תערובת הנוסעים במטוס נראתה לנו מוזרה, אפריקאים, חלקם לבושים בססגוניות, חלקם כאירופאים, מולטים, ותיירים מגרמניה ופורטוגל.
המטוס נחת קרוב לחצות בשדה התעופה הבינלאומי של Sal.
יצאנו מן המטוס, גל חום היכה בנו כשהיינו על כבש המטוס, היבטנו מסביב ונזכרנו בסרט "מבצע אנטבה". חושך מצרים מסביב ומבנה של בית נתיבות שהזכיר לנו את מעבר הגבול בטאבה בשנות השמונים.
נכנסנו לטרמינל נוטפים מזעה והמשכנו להזיע משום שלא היה מיזוג אוויר.
החששות הלכו וגברו, הבנו שהגענו לעולם שלישי אך לא ידענו לאיזה.
הפקיד בביקורת הדרכונים, הפך את הדרכונים שלנו כמה וכמה פעמים ועשה רושם שהוא רואה בפעם הראשונה דרכון ישראלי ואולי ישראלים בכלל.
חששנו שלא הספיקו להעביר מהמלון את נתוני הדרכונים שלנו לקבלת ויזת תייר (ויזה חובה) אך הסתבר שהכל כשורה.
עוד הצצה חטופה בפרצופים המוזרים שלנו, שתי חותמות ואנחנו בחוץ.
כשיצאנו "לאולם קבלת הנוסעים", ראינו מולנו קבוצה של מקומיים מנופפים במרץ בשלטי בתי המלון.
Morabezaשלט קטן מקרטון התנוסס מולנו בידי עובד המלון.
נאספנו יחד כל אורחי המלון ויצאנו החוצה למגרש החנייה.
מיניבוס חיכה לנו, הטענו את המזוודות ויצאנו לדרך.
נסיעה של כ 20 דקות הפכה לנסיעה מלאת חששות, חושך מצרים, הצמדנו את הראש לחלון בנסיון לזהות את מיקומנו או אורות ישוב אך לשווא.
בכל פעם שהגענו למעגל תנועה חיפשנו את הדרכים המובילות ימינה או שמאלה אך לא ראינו דבר. התברר לנו שמעגלי התנועה הם כנראה ליופי בלבד, ואינם מובילים לשום מקום. באחת אחר חצות הגענו למלון, המקום נראה מבודד למדי.
נרשמנו בקבלה קיבלנו מפתח לחדר ואחד העובדים, גבוה, שחור, ואדיב לקח את מיזוודותינו לחדר.
נכנסנו פנימה , הפתעה - ריהוט פשוט אך נקי, שירותים ומקלחת נקיים ,
פן לשער במקלחת, מזגן, רמת החשש פחתה מעט. היינו הרוגים, מקלחת ולישון, נסדר הכל מחר.
קמתי בבקר מוקדם כרגיל 6.30 יצאתי מן החדר עמדתי על המרפסת, הים היה מולי במרחק שני צעדים, חוף לבן ובוהק, עצי תמר וקוקוס , דשא וצמחיה מסביב, בריכת שחייה ועובדי המלון שמסתובבים וכל אחד עסוק בעבודתו.
התארגנתי לבשתי משהו קל ויצאתי לחוף.
חוף מדהים חול לבן מים צלולים, ואנשים מכל הצבעים בלבוש ססגוני מאד מסתובבים על החוף.
הגענו לעיירה שנקראת סנטה מריה הנקודה הדרומית ביותר ב Sal עיירת חוף שמזכירה את עזה בשנות השבעים והשמונים.
חזרתי לחדר הערתי את רוחלה, מקלחת וארוחת בקר.
ארוחת הבקר היתה לא רעה, הרבה לחמים שונים, פירות, דגני בקר, קפה לא רע , משהו כמו בכל מלון רגיל. לאחר הארוחה נגשנו לקבלה לברר ולשאול שאלות של מתחילים, והתברר לנו שמחפשים אותנו.
ג'ואנה מנהלת קשרי לקוחות ניגשה אלינו ושאלה אם אנחנו הזוג מישראל,
ההתרגשות היתה גדולה מאד . לדבריה אנחנו כנראה הישראלים הראשונים שמגיעים למלון מאז הקמתו לפני כ 35 שנה.
העובדים שעמדו מסביבנו התרגשו גם הם ששמעו שהיגענו מירושלים.
90% מתושבי כף וורדה הם קתולים ונתקלנו בתגובה דומה בכל פעם שנשאלנו מנין אנחנו והם שואלים הרבה ומנסים בכל השפות.
לאחר ארוחת הבקר לבשנו בגדים קלים, כובע ומים ויצאנו להסתובב בסנטה מריה. העיירה מזכירה את עזה בשנות השבעים. אנשים יושבים ברחוב מוכרים את מרכולתם המוצגת בקרטונים, סיגריות, מציתים, בקבוקי שמפו ריקים בחציים ועוד שטויות. האוכלוסיה מגוונת מאד, מולטים, אפריקאים גבוהים מאד ושחורים במיוחד (סנגלים), נשים גבוהות, רגליים ארוכות שאינן נגמרות ויופי מעורב , מולטי ואפריקאי.
האנשים נחמדים מסבירי פנים ואפשר לטייל בעיירה בכל שעות היום והלילה ללא כל חשש. מקור הפרנסה הכמעט יחידי שלהם הוא התיירות, והם מתייחסים בהתאם לתיירות הנכנסת.
באחד הימים שהסתובבנו בסנטה מריה מצאנו חנות שניתן להתקשר שיחות בינלאומיות במחירים זולים והחלפנו כמה מילים עם עלם חמודות שמתפעל את החנות.
הבחור סיפר שרוב הצעירים מנסים להגיע לפורטוגל על מנת למצא עבודה, או על מנת להגיע ממנה לאירופה. הוא עומד לעבור לפורטוגל ללמוד להיות שף (מקצוע מבוקש בעיירת תיירות) וכל המשפחה נרתמת לתמיכה הכספית.
בקשנו ממנו שיתרגם לנו לאנגלית את אחד השירים של סזריה אוורה אולם לדבריו לכל אי הדיאלקט המיוחד שלו ויש הרבה מילים שהוא לא כל כך מבין אתת משמעותן.
את Cesaria שומעים כמעט בכל מקום, ובכלל הרבה מוסיקה בוקעת מבתי הקפה מהמסעדות הפשוטות ובכל מקום במלון. אפילו במטוס שמענו את Cesaria ואת Lura זמרת שחורה וצעירה ילידת פורטוגל ששבה אל שורשי משפחתה ב CABO VERDE.
חם ביום, בלילה מעט קריר יותר אך עדיין חם. המשכנו לטייל בעיירה ברחוב המרכזי, חלק מהאנשים מסתובבים בחוסר מעש, חלק מוכר את מרכולתו ברחובות או בחנויות למזכרות, וחלק מסתובב על החוף ומוכר מזכרות שונות לתיירים. לפעמים הם קצת נדבקים ומעיקים, אך אם תסרב בתקיפות פעמיים שלוש הם יניחו לך ובחיוך ולא בכעס יאמרו לך, אין דבר אולי מחר תרצה לקנות.
זהו עולם שלישי במתכונת מודרנית יותר והאבסורד בולט מאד לעין.
בבתים אין מים זורמים והתושבים ממלאים ג'ריקנים ממיכל מרכזי במרכז העיירה כשמדי כמה שעות מגיעה אליו מיכלית המביאה מים מותפלים ממתקן התפלה אשר נמצא בצפון האי. בתור למילוי הג'ריקנים ראינו צעירה סוחבת על ראשה ג'ריקן ובידה הפנויה משוחחת בטלפון סלולרי. עולם שלישי חדש.
נכנסתי לסניף הבנק היחידי שבאי וגם כאן ציפתה לי הפתעה, הוא היה ממוחשב ומאורגן. עמדת תורים ממוחשבת, ומסך גדול המצביע על מספרך ומספר העמדה אליה אתה ניגש על מנת לקבל שירות. שקט מופתי ואנשים מכל צבעי הקשת מחכים בסבלנות מבלי להוציא הגה.
מזג האוויר היה חם מאד ולא היה טעם להסתובב יותר מדי שעות, חזרנו למלון והופ לים.
חוף מדהים חול לבן בוהק ונקי, גלים שמתנפצים בשצף אחד בשני משום שהחוף אינו ישר אלא קעור, מסעדה יפהיפיה של המלון על החוף ומאכלי ים טריים טריים וזולים יחסית. בילינו הרבה על חוף הים ובמים.
חשוב מאד להזכיר שוב את עניין מי השתייה. בשום פנים לא לשתות מים שלא מבקבוק חתום, זה עלול לעלות בשילשולים בלתי מוסברים ובכאבי בטן, גם את מברשות השיניים שטפנו במים מינרליים ולמרות זאת חטפנו וירוס שילשולים וכאבי בטן ביום השלישי.
יצאנו ממנו בשלום לאחר יום וחצי, אך נאלצנו לוותר על הטיסה ל Sao Vicente ולהישאר ב Sal שלושה ימים נוספים.
לאחר שהתאוששנו שכרנו את שרותיו של ג'ורג' אחד העובדים במלון יליד המקום, שמדבר ומבין אנגלית לא רע, ויצאנו איתו לחצי יום של סיור באי .
נסענו צפונה ל Buracona חופים שעוצבו בהתפרצויות וולקניות ויצרו בריכות פנימיות ומפרצונים מיוחדים. לאחר מכן חצינו שטחים מדבריים כשמדי פעם צץ לו הר שנוצר מהתפרצות וולקנית. הנוף יבש לגמרי וכמעט ואין צמחיה. כמות המשקעים השנתית שיורדת ב Sal מזערית ואינה מאפשרת לצמחיה לגדול אפילו בעלי חיים כמעט ולא בנמצא.
לאחר מכן ביקרנו ב Palmeira עיירת הולדתו של ג'ורג', בתים פשוטים צבועים כחול תכלת ולבן, כבישים שבנויים מאבני בזלת (כמעט ואין בנמצא כבישים מצופים בזפת חוץ מהכבישים הבינעירוניים), ושוב רוכלים יושבים על מדרכות ומוכרים את מרכולתם. ג'ורג' מסתובב בעיירה כמו שריף כולם מכירים אותו ומעריכים אותו כאדם בעל מעמד. בקרנו בבית הספר המקומי בו מלמדת אשתו, וכן בבית אימו המבוגרת המתגוררת בבית בו נולד.
משם פנינו מזרחה למכרות המלח של האי ( Sal פרושו מלח בפורטוגזית).
לדברי ג'ורג' סיפורי מיכרות המלח הם מהסיפורים העצובים של האי.
כורי המלח היו עבדים שעבדו 18 ו 20 שעות ביממה בכריית המלח ורבים מהם נפחו את נשמתם בחום המעיק ובעבודה המתישה.
מהמכרות ועד לנמל Pedralum נבנו מגדליי מסוע גבוהים מעץ שכבל עבה עבר בינהם ונשא את סלי המלח עד לחוף ושם היו פורקים אותם לאוניות שהמתינו בנמל. מה שהניע את הסלים היה מנוע שנבנה בתוך מבנה ענק של עץ.
כשעומדים מול מפלצות העץ הללו אי אפשר שלא לדמיין את העבדים שחורים כפופים מעל אדמות המלח, צרובים מהשמש, הרוחות והמלח, זיעתם ניגרת בחום הלוהט והם גורפים ואוספים דליים של מלח על גבם ומרוקנים אותם לתוך סלי המסוע.
עלינו על אחת מהגבעות הצחיחות המשקיפות על הנמל, ונתקלנו בקברו של המהנדס שתיכנן ופיקח על בניית הנמל.
הוא לא זכה להשלים את המשימה ומת ממחלה. מראש הגיבעה משקיף המהנדס על מעשה ידיו להתפאר.
על גבי שובר הגלים מזדקרים שני קברים נוספים לזכר בנאים שמתו במהלך הבנייה של הנמל.
הנופים הללו של מכרות המלח והמדבר הצחיח שמסביב עצובים ומעלים מחשבות שבעצם ללא השקעות אדירות אין עתיד לתושביי האיים.
כמה מילים על מלון MORABEZA ****.
העובדים במלון אדיבים מאד ומשתדלים לתת שרות מכל הלב. אהבנו את הפשטות היחס הישיר והחם ואת הנכונות לעזור ולפתור כל בעיה ולהנעים את השהות במלון.
החדרים נעימים, רובם הגדול פונה לים, ממוזגים, פשוטים, ונקיים, האוכל טוב והשירות טוב מאד.
ג'ואנה עשתה כל שניתן על מנת שנרגיש נוח, ודאגה לחדר חילופי עבורנו לשלושת הימים הבלתי מתוכננים שלנו למרות התפוסה המלאה במלון.
הרגשנו הרגשת פיסיפוס מסויימת על כך שלא הצלחנו להגיע ל Sao Vicente
אך הבטחנו לעצמנו שנגשים זאת בפעם הבאה.
ציקי בן-שחר, איש הייטק ומאמן אישי, יצא עם זוגתו למסע מדהים לאיי קבו וורדה,בעקבות סזריה אוורה, הזמרת המדהימה בת האיים.
